החלטה בתיק ב"ש 2329/12

כללי

לפניי עתירת הסנגוריה לגילוי חומר חקירה שנחסה במסגרת תעודת חיסיון שהוצא על ידי המפקד הצבאי בנוגע לפרטיהם המזהים של עובדי שירות הביטחון הכללי או מטעמו וכן מקורות מידע, שיטות פעולה, אמצעים, נהלי עבודה, דרכי איסוף המידע על ידי השירות ותוכן המידע האמור.

בטיעון בפניי העלה הסנגור שתי טענות פרטניות. טענה ראשונה נגעה לצורך למסור רשימה של חומרי החקירה החסויים. בקשתו השנייה של הסנגור התייחסה לטענות זוטא שהועלו על ידו במסגרת ההליך העיקרי ובכלל זה כל חומר המתייחס לסיבת העברתו בין מקומות כליאה שונים, וכן ראיות התומכות בטענתו כי חקירתו הייתה אינטנסיבית ביותר, דבר שהביא להודאתו. לטיעון זה צירף הסנגור טענות זוטא אשר הוגשו לבית משפט קמא. עיקרן של הטענות איומים מצד חוקרי השב"כ, הושבה על כסא קטן כשהוא אזוק, מניעת אפשרות להתפנות ותנאים ירודים של מקום הכליאה. כן טען לחקירה אינטנסיבית ביותר ללא שינה. לבסוף טוען העותר כי שחרור אשתו שנעצרה והופגשה עימו הותנה בהודאה מצידו.

התביעה מתנגדת לעתירה. לשיטתה, לא ניתן למסור רשימת החומר החסוי מבלי לפגוע באינטרס הביטחוני. הוא הדין, לטעמה, גם בנוגע לחשיפת הראיות עצמן.

כתב האישום

העותר מואשם בשש עבירות שעניינן חברותו בחמאס ושורה של פעולות אותן ביצע עבור ארגון זה, בין היתר השתתפות בעצרות ואספות של הארגון. על פי התביעה, מונה העותר לעוזרו של נציג החמאס בכלא קציעות. במסגרת תפקיד זה טיפל בבקשות לקבלת כספים של אסירים אחרים ואף תיאם בין נציג החמאס לכפופים לו. העותר אף עמד בקשר ישיר עם האחראי על אגודת "אל נור" בעזה והעביר לו כרטיס זיכרון מוצפן. עוד מואשם העותר כי במסגרת הנ"ל סייע בהעברת עשרות אלפי דולרים מארגון החמאס לאסירים ולמשפחותיהם.

רשימת חומר החקירה החסוי

שאלת מסירת רשימת החומר החסוי לידי הסנגוריה נדונה לא פעם על ידינו. עמדנו על כך, שאכן, קיימת חובה למסור רשימה כאמור. עם זאת, נקבע פעם אחר פעם כי לעקרון זה יכולים להיות חריגים והכל בהתאם לצורך להבטיח את זכותו של הנאשם להליך הוגן ומאידך לא לפגוע באינטרס הביטחוני העומד ביסוד החיסיון.

כך נקבע לדוגמה בעניין ב"ש 2819/10 עיאד נ' התוב"ץ:

"לא אחת עמד בית המשפט העליון, ובעקבותיו אף בית משפט זה, על חובת התביעה להעביר להגנה פירוט, ולו מינימאלי, של הראיות החוסות תחת תעודת החיסיון. כמובן שמידת הפירוט של הרשימה עשויה להשתנות ממקרה למקרה ולהיגזר מטיב המידע הכלול בראיה ומידת הפגיעה שמסירתו עלולה לגרום לאינטרס הציבורי (בש"פ 3786/09 פלוני נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 09 (15) 92], וכן ב"ש 1527/10 עוד נ' התוב"ץ). על כן, גם בעניין זה נדרשים אנו לערוך איזון בין התועלת שתצמח להגנה מקבלת הרשימה ולבין הנזק הביטחוני העשוי להיגרם מחשיפתה.

עם זאת, הניסיון מלמדנו כי פירוט של הראיות החוסות תחת תעודת החיסיון עלול ברוב רובם של המקרים לחתור תחת מטרת החיסיון. לא זו אף זו, כי לעיתים קרובות עצם טיבן של הראיות נדרש להישאר חסוי לבל ייפגעו אינטרס ביטחוני או שיטת חקירה. אשר על כן, רשימה שתיערך מבלי לפגוע ברציונל החיסיון, תיוותר לעיתים קרובות כה מינימאלית וכוללנית עד שלא יהא בה כל תועלת להגנה.

על רקע זה הכרנו בכך שבמקרים לא מעטים, כאשר התועלת השולית שתוכל הסנגוריה להפיק מרשימה נמוכה, וחשיפה ולו מקוטעת של רשימת החומר החסוי עלולה לפגוע באינטרס הציבורי, אין לחשוף אף רשימה זו (ב"ש איו"ש 3029/05 יאמון נ' התוב"ץ)."

מסקנה אחרונה זו נכונה בעיקר בתיקים דוגמת התיק הנוכחי, בו הראיות החסויות נוגעות לחקירת שירות הביטחון הכללי, אשר בעניינה מתחדד הצורך בחיסיון שיטות החקירה הייחודיות.

ואכן, גם בענייננו, על רקע הדברים האמורים, הגעתי למסקנה כי לא ניתן יהיה למסור לסנגור רשימת הראיות החסויות כהווייתן. אף האפשרות לערוך רשימה תמציתית ומופשטת נשללה על ידי, שכן בתצורה זו לא יהיה ברשימה כדי להועיל להגנה.

יחד עם זאת, מן הצורך לשוב ולהבהיר כי אין בקביעה האמורה כדי לפטור את הרשויות מחובתן לערוך את הרשימה עם בקשת החיסיון ולהציגה לעיון בית המשפט במסגרת הדיון בעתירה להסרתו.

המבחנים לבחינת עתירה לגילוי עתירה חסויה

לא פעם עמדנו על  המסגרת הנורמטיבית לבחינת עתירה לגילוי ראיה חסויה.

כלל היסוד הוא כי על התביעה רובצת החובה למסור להגנה את מלוא חומר החקירה. עם זאת, קבע המחוקק חריגים לכלל זה וביניהם האפשרות שלא למסור חומר חקירה אם יש בו כדי לפגוע בביטחון האזור או בעניין ציבורי חשוב. באזור, חריג זה חל כל אימת שמפקד כוחות צה"ל חותם על תעודת חיסיון (סעיף 78 לצו בדבר הוראות ביטחון). כידוע, צד אשר מעוניין לחשוף חומר חקירה חסוי כולו או חלקו, רשאי לעתור לבית המשפט הצבאי לערעורים. בית המשפט יורה על חשיפת הראייה והעברתה להגנה אם ראה "כי הצורך לגלות את הראיה, לשם עשיית צדק, עדיף מן הענין שיש לא לגלותה" .

באשר למבחנים אשר על בית המשפט להפעיל בבוחנו את העתירה, נקבע לא אחת כי כאשר מצויה בידי התביעה ראיה העשויה להביא לזיכוי העותר על בית המשפט להורות על חשיפתה לאלתר, גם במחיר פגיעה באינטרס הציבורי המוגן (ב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729 ובדומה באזור ב"ש 2426/09 חאמד נ' התביעה הצבאית [פדאור (לא פורסם) 09 (47) 711], ב"ש 3690/08 אבו חמד נ' התוב"ץ וכן ב"ש 4296/08 רביע נ' התוב"ץ). עם זאת, עת הראיה אך עשויה לסייע להגנה, על בית המשפט לערוך איזון בין התועלת שעשויה לצמוח להגנה לבין הפגיעה  העלולה להיגרם לאינטרס הציבורי המוגן.